← The libraryספריית השיעורים ←
Source sheetדף מקורות
07 Vayeitzei07 ויצא 21 November 2026י״א כסלו תשפ״ז
Weekly studyלימוד שבועי

A promise on the roadהבטחה בדרך

Vayeitzei: A promise on the roadויצא: הבטחה בדרך

6 min read6 דקות קריאה · 3 sources3 מקורות · Open to all learnersלכל לומד ולומדת
Chai Uzan Talmid Chacham
Rabbi portraitדיוקן רבChai Uzan Talmid Chacham

Ben Ish Chai · Essenceבן איש חי · תמצית

Shana RishonaFirst Yearשנה ראשונה

Vayetzeiויצא

Cleanliness belongs to sacred serviceהנקיות שייכת לעבודת הקודש

Ben Ish Chai warns against postponing bodily needs merely to finish a task, a page of study, or a psalm. Spiritual activity does not make neglect of bodily cleanliness a virtue. His teaching places care for a clean body alongside the aspiration to pure thought and closeness to the Creator.

הבן איש חי מזהיר שלא לדחות את צורכי הגוף רק כדי לסיים עסק, דף לימוד או מזמור. העיסוק בדבר שבקדושה אינו הופך את הזנחת נקיות הגוף למעלה. בדבריו, השמירה על גוף נקי מצטרפת לשאיפה לטהרת המחשבה ולדבקות בבורא.

Vayetzei · §1ויצא · סעיף 1

The guiding questionהשאלה המנחה

How can a journey become a place of commitment?

כיצד הדרך נעשית מקום של מחויבות?

1. A stop on the road becomes charged1. עצירה בדרך נעשית טעונה

The opening movement is pure travel: “Yaakov left Beer-sheva and went toward Haran.” The verse gives departure and destination, but no settled middle. Then the middle suddenly thickens. He “encounters the place,” stays there because the sun has set, takes stones of that place, and lies down there. The road is not yet home; it is simply where motion is interrupted and night demands a response.

פתיחת הפרשה היא תנועת מסע פשוטה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". הפסוק נותן נקודת יציאה ויעד, אך אינו מתאר אמצע מיושב. ואז האמצע מתעבה בפתאומיות. יעקב "פוגע במקום", לן שם כי בא השמש, לוקח מאבני המקום ושוכב שם. הדרך עדיין איננה בית; היא רק המקום שבו התנועה נעצרת והלילה מחייב תגובה.

Within that interruption, the text layers place-language insistently: “the place,” “that place,” “the land on which you lie.” At first, Yaakov uses stones for his head, an improvised act of exposure rather than establishment. Yet in the dream, earth and heaven are joined, and HaShem speaks precisely there. A place of passing becomes, at least for a night, a place addressed by promise. The journey becomes charged not by arrival, but by encounter.

בתוך ההפסקה הזאת, הכתוב חוזר בעקשנות על לשון המקום: "המקום", "במקום ההוא", "הארץ אשר אתה שוכב עליה". בתחילה יעקב משתמש באבנים למראשותיו, מעשה מאולתר של חשיפה יותר מאשר קביעות. אך בחלום הארץ והשמים נקשרים, וה׳ מדבר דווקא שם. מקום מעבר נעשה, לפחות ללילה אחד, מקום שנפגש עם הבטחה. הדרך נטענת משמעות לא מפני שהגיע ליעדו, אלא מפני שנקרא אליו דיבור.

A first method follows from this scene: the Torah does not wait for stable circumstances before speaking about commitment. It pays attention to pauses, repetitions, and physical details on the road itself. If we read only for destinations, we miss the textual fact that Yaakov’s first great response happens while he is not yet settled anywhere. Commitment in this passage begins under conditions of incompletion.

מכאן עולה דרך קריאה ראשונה: התורה אינה ממתינה לנסיבות יציבות כדי לדבר על מחויבות. היא מפנה תשומת לב לעצירות, לחזרות ולפרטים גופניים דווקא בדרך. אם נקרא רק לפי היעדים, נחמיץ את העובדה הטקסטואלית שתגובתו הגדולה הראשונה של יעקב מתרחשת כשהוא עדיין אינו יושב בשום מקום. המחויבות בפרשה זו מתחילה בתנאים של חוסר השלמה.

2. From surprise to naming2. מן ההפתעה אל הקריאה בשם

The dream contains a broad promise. HaShem identifies Himself, grants the land, speaks of offspring spreading in every direction, and says, “I am with you,” “I will guard you wherever you go,” and “I will return you to this land.” The speech moves from the ground beneath Yaakov to a future far beyond this night. It is expansive, directional, and emphatically forward-looking.

החלום כולל הבטחה רחבה. ה׳ מזדהה, נותן את הארץ, מדבר על זרע שיפרוץ לכל הכיוונים, ואומר: "אנכי עמך", "ושמרתיך בכל אשר תלך", "והשיבותיך אל האדמה הזאת". הדיבור נע מן הקרקע שמתחת ליעקב אל עתיד הרחב הרבה מעבר ללילה הזה. זהו דיבור מרחיב, מכוון, ובאופן בולט פונה קדימה.

Yaakov’s waking words are strikingly different. He does not first repeat the promises of land or offspring. He says, “Indeed, HaShem is in this place, and I did not know,” and then, “How awe-filled is this place.” His first response is not possession but recognition; not future expansion but present astonishment. He names the site “Bet-El,” while noting that the city had previously been called Luz. Naming marks a changed reading of the same geography.

דברי יעקב עם יקיצתו שונים באופן בולט. הוא אינו חוזר תחילה על הבטחות הארץ או הזרע. הוא אומר: "אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי", ואחר כך: "מה נורא המקום הזה". תגובתו הראשונה איננה בעלות אלא הכרה; לא התפשטות עתידית אלא השתאות בהווה. הוא קורא למקום "בית־אל", ובו בזמן מציין שלפני כן שם העיר היה לוז. הקריאה בשם מסמנת קריאה מחודשת של אותה גיאוגרפיה.

This suggests that commitment may begin with re-description. The place has not physically changed between night and morning, yet Yaakov relates to it differently. He raises the stone as a pillar and pours oil on it, turning what had served survival during sleep into a marker of memory. The text does not erase the ordinary name, Luz; it places it beside Bet-El. Commitment here does not deny ordinary terrain but overlays it with obligation and remembrance.

מכאן אפשר להציע שמחויבות מתחילה לעתים בתיאור מחדש. המקום לא השתנה מבחינה פיזית בין הלילה לבוקר, ובכל זאת יחסו של יעקב אליו השתנה. הוא מקים את האבן למצבה ויוצק שמן על ראשה, והופך דבר ששימש להישרדות בלילה לסימן של זיכרון. הכתוב אינו מוחק את השם הרגיל, לוז; הוא מציב אותו לצד בית־אל. המחויבות כאן אינה מבטלת את הקרקע הרגילה, אלא מוסיפה עליה חובת זיכרון ומשמעות.

3. A vow made in the language of need3. נדר הנאמר בלשון הצורך

After naming the place, Yaakov makes a vow. Its wording is careful: “If God will be with me and guard me on this way that I am going, and give me bread to eat and clothing to wear, and I return in peace to my father’s house, then HaShem will be my God.” He also says the stone will become a house of God, and he will tithe from what is given to him.

לאחר הקריאה בשם, יעקב נודר נדר. לשונו מדויקת: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה׳ לי לאלהים". הוא מוסיף שהאבן תהיה בית אלהים, ושיעשר מכל אשר יינתן לו.

The vow narrows the scale of the divine speech. HaShem promised land, descendants, wide spread, blessing, presence, guarding, and return. Yaakov answers with the smallest necessities: companionship on the road, protection, bread, clothing, peace, and only then a declared relation to HaShem. This need not diminish the promise. It may show how a human being receives grandeur through immediate vulnerability. Covenant language passes through hunger, exposure, and uncertainty.

הנדר מצמצם את קנה המידה של הדיבור האלוהי. ה׳ הבטיח ארץ, זרע, פריצה לכל עבר, ברכה, נוכחות, שמירה ושיבה. יעקב משיב בצרכים המצומצמים ביותר: ליווי בדרך, שמירה, לחם, בגד, שלום, ורק אחר כך יחס מוצהר אל ה׳. אין הכרח לראות בכך הפחתה של ההבטחה. אפשר לראות כאן כיצד אדם קולט גודל דווקא דרך פגיעוּת מיידית. לשון הברית עוברת דרך רעב, חשיפה ואי־ודאות.

A useful reading method here is to notice asymmetry without forcing it away. The text leaves a tension between unconditional-sounding divine assurance and Yaakov’s conditional “if.” Rather than quickly harmonizing them, we can learn from the gap. Commitment may include trust, but in this passage it also includes terms, sequence, and remembered need. The vow is not abstract devotion; it is a road-tested response shaped by what Yaakov lacks.

דרך קריאה מועילה כאן היא להבחין באי־סימטריה בלי למהר למחוק אותה. הכתוב משאיר מתח בין הבטחה אלוהית הנששמעת בלתי מותנית ובין ה"אם" של יעקב. במקום ליישב מיד את הכול, אפשר ללמוד מן הפער. מחויבות עשויה לכלול אמון, אך בקטע הזה היא כוללת גם תנאים, סדר וצרכים נזכרים. הנדר איננו מסירות מופשטת; הוא תשובה שנבחנת בדרך ומעוצבת לפי מה שחסר ליעקב.

4. The promise continues at the well4. ההבטחה נמשכת ליד הבאר

At the start of the next chapter, Yaakov lifts his feet and goes on. In the field he sees a well, flocks, and a large stone over the mouth of the well. The local pattern is communal and delayed: all the flocks gather, then the stone is rolled, then the sheep are watered, then the stone is replaced. Again a stone stands at the center of movement, access, and timing.

בפתח הפרק הבא, יעקב "וישא רגליו" וממשיך. בשדה הוא רואה באר, עדרים, ואבן גדולה על פי הבאר. הדפוס המקומי הוא ציבורי ומושהה: כל העדרים נאספים, אז גוללים את האבן, משקים את הצאן, ואז מחזירים את האבן למקומה. שוב אבן עומדת במרכז התנועה, הגישה והעיתוי.

When Rachel arrives, Yaakov approaches, rolls the stone from the well’s mouth, and waters Lavan’s flock. The earlier stone at night was under his head; this stone blocks water; later in the chapter of covenant, stones will mark a boundary. In each case, stone is not scenery. It mediates a different kind of relationship: shelter, access, witness. The road promise begins to enter action through bodily effort and meeting other people.

כאשר רחל מגיעה, יעקב ניגש, גולל את האבן מעל פי הבאר, ומשקה את צאן לבן. האבן הראשונה בלילה הייתה תחת ראשו; האבן כאן חוסמת מים; ובהמשך, בפרשת הברית, אבנים יסמנו גבול. בכל אחד מן המקרים האבן איננה נוף בלבד. היא מתווכת סוג אחר של יחס: מחסה, גישה, עדות. הבטחת הדרך מתחילה להיכנס למעשה דרך מאמץ גופני ומפגש עם בני אדם.

This scene also complicates what commitment looks like. Yaakov does not only speak vows; he asks questions, learns where he is, seeks family connection, and acts within a local arrangement he has just encountered. Commitment on the road is therefore not merely inward resolve. In these verses it includes entering a social world, responding to opportunity, and discovering that a journey toward a promise also passes through other people’s wells, flocks, and homes.

הסצנה הזאת גם מסבכת את דמותה של המחויבות. יעקב אינו רק נודר נדרים; הוא שואל שאלות, לומד היכן הוא נמצא, מחפש קשרי משפחה ופועל בתוך סדר מקומי שפגש זה עתה. לכן מחויבות בדרך איננה רק החלטה פנימית. בפסוקים הללו היא כוללת כניסה לעולם חברתי, תגובה להזדמנות, וגילוי שמסע אל הבטחה עובר גם דרך בארות, עדרים ובתים של אחרים.

5. Commitment also draws a boundary5. מחויבות גם מציבה גבול

Much later, after conflict, Lavan proposes a covenant: “Come, let us make a pact, I and you, and let it be a witness between me and you.” Yaakov takes a stone and raises it as a pillar. Others gather stones and make a heap. They eat there by the heap. The place receives names linked to witness, and the heap and pillar are said to stand between them.

הרבה אחר כך, לאחר עימות, לבן מציע ברית: "לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך". יעקב לוקח אבן ומרים אותה מצבה. אחרים אוספים אבנים ועושים גל. הם אוכלים שם על הגל. המקום מקבל שמות הקשורים לעדות, והגל והמצבה נאמרים כעומדים ביניהם.

This covenant is not warm union. Its language is guarded: HaShem watches “when we are hidden from one another”; the mound marks that neither party should cross toward the other “for harm.” The same journey that began with a promise of accompaniment now includes a formalized limit. A place of commitment is not only where one draws near; it may also be where one names distance, danger, and the terms of restraint.

הברית הזאת איננה איחוד חם. לשונה זהירה: ה׳ יצפה "כי נסתר איש מרעהו"; הגל מסמן שאף צד לא יעבור אל האחר "לרעה". אותו מסע שהחל בהבטחת ליווי כולל כעת גם גבול מנוסח רשמית. מקום של מחויבות איננו רק מקום שמתקרבים בו; הוא עשוי להיות גם מקום שבו נותנים שם למרחק, לסכנה ולתנאי הריסון.

The closing meal on the mountain matters. After oath, pillar, heap, and warning, Yaakov offers a sacrifice and calls others to eat bread, and they spend the night there. The journey still has not become simple permanence. Yet it has produced durable forms: vow, name, witness, shared meal, and boundary. Commitment in these chapters is therefore not one emotion. It is a set of practices that makes movement answerable.

חשובה גם הסעודה החותמת על ההר. לאחר שבועה, מצבה, גל ואזהרה, יעקב זובח זבח וקורא לאחרים לאכול לחם, והם לנים שם. המסע עדיין לא נהפך לישיבת קבע פשוטה. ובכל זאת הוא יצר צורות עמידות: נדר, שם, עדות, סעודה משותפת וגבול. לכן המחויבות בפרקים הללו איננה רגש אחד. היא מערכת מעשים ההופכת את התנועה לדבר שניתן לתת עליו דין וחשבון.

6. Returning to the question6. חזרה אל השאלה

Across these passages, the road becomes meaningful through repeated acts with places and stones. Yaakov lies down at a place, names a place, vows concerning a place, opens access at a well, and later establishes a witness-place between himself and Lavan. The Torah traces commitment not as a single speech detached from life, but as a sequence in which promise, need, labor, kinship, conflict, and memory all leave marks on the landscape.

לאורך הקטעים הללו, הדרך נעשית בעלת משמעות באמצעות מעשים חוזרים עם מקומות ואבנים. יעקב שוכב במקום, קורא שם למקום, נודר על מקום, פותח גישה ליד באר, ולבסוף מקים מקום־עדות בינו ובין לבן. התורה מציירת את המחויבות לא כדיבור יחיד המנותק מן החיים, אלא כרצף שבו הבטחה, צורך, עמל, קרבה משפחתית, עימות וזיכרון כולם משאירים סימן על הנוף.

So how can a journey become a place of commitment? In these verses, not by ceasing to be a journey, and not by removing uncertainty. It becomes such a place when interruption is heard, when need is spoken honestly, when actions answer words, and when even boundaries are placed under witness before HaShem. The opening question remains alive, because Yaakov’s commitments grow on the road without every tension being resolved.

אם כן, כיצד הדרך נעשית מקום של מחויבות? בפסוקים הללו, לא על ידי כך שהיא מפסיקה להיות דרך, ולא על ידי סילוק אי־הוודאות. היא נעשית כך כאשר שומעים את ההפסקה, כאשר מדברים בכנות את הצורך, כאשר המעשים עונים למילים, וכאשר גם גבולות מונחים תחת עדות לפני ה׳. שאלת הפתיחה נשארת חיה, מפני שמחויבויותיו של יעקב צומחות בדרך מבלי שכל המתח ייפתר.

For the study tableלשולחן הלימוד

Keep the conversation goingממשיכים לשאול

  1. What changes between “the place” where Yaakov lies down and “Bet-El” that he names in the morning?מה משתנה בין "המקום" שבו יעקב שוכב בלילה ובין "בית־אל" שהוא קורא לו בבוקר?
  2. Why does Yaakov answer a sweeping divine promise with requests for bread, clothing, and a safe return?מדוע יעקב משיב להבטחה אלוהית רחבה בבקשות ללחם, לבגד ולשיבה בשלום?
  3. How does the stone function differently at the beginning of the journey, at the well in Haran, and at the covenant with Lavan?כיצד פועלת האבן באופן שונה בתחילת הדרך, ליד הבאר בחרן, ובברית עם לבן?
  4. Does the covenant with Lavan complete Yaakov’s vow, limit it, or leave its tension unresolved?האם הברית עם לבן משלימה את נדר יעקב, מצמצמת אותו, או משאירה את המתח שבו בלתי מוכרע?

What does Jacob notice at Bethel? A printable chavruta sheet on Genesis 28. מה מגלה יעקב בבית אל? דף מקורות להדפסה ללימוד בחברותא בבראשית כח.

Return to the textחוזרים למקור

The source sheetדף המקורות

01

Genesis 28:10-22בראשית כ״ח:י׳-כ״ב

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזׇבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

Miqra according to the Masorah · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

02

Genesis 29:1-14בראשית כ״ט:א׳-י״ד

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃ וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃ וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כׇל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃ וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃ וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃ וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כׇּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלְלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃ עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רׇץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃ וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃

Miqra according to the Masorah · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.

03

Genesis 31:43-54בראשית ל״א:מ״ג-נ״ד

Open source ↗פתיחת המקור ↗
וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃ וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃ וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהֹוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃ אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַּצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּ֠ה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכׇל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

Miqra according to the Masorah · CC-BY-SA · sefaria
Read the passage in its original context.קראו את המקור בהקשרו.